רשלנות רפואית בלידה 

הקדמה

ברישא למאמר פרי עטו של הח"מ, מתוארת תקופת הריונה של האישה:

"תקופת ההיריון מהווה את תקופת הזוהר של האישה. נשים רבות מייחלות לאותו הרגע, בו תוכלנה לשאת את פרי בטנן לתקופה של תשעה ירחים, עד שעת הלידה, והרי מה טבעי הוא מאשר מלאכת פרו ורבו כמצוות הבורא?! בגין חלום זה, מטפחת האישה את עצמה בבחירת בן זוגה לחיים, באהבה, מחשבות ותקוות רבות לקראת המועד המיוחל ומשחשה היא בפרי בטנה, חשה היא את תחושת הרחף העליונה, לה אנו עדים מדי יום במבטה האוהב את האם המיועדת" (ראו זכותה של נושאת היריון ליטול סיכון בהשלמת הריונה ו/או בבחירת אופן הלידה).

סופה של תקופה זוהרת זו נגמר בלידה ומה נפלא לשמוע את בכיו של הוולד הצעיר אשר זה עתה פתח את ריאותיו לאוויר העולם. אלא שלעתים סופה של תקופה זו הנו פחות זוהר מפאת טעויות ו/או רשלנויות של הצוות הרפואי אשר יכולים לגרום לנזקים קשים ובלתי הפיכים ליולדת ולוולד, עד כדי מוות לכל אחד מהם או אף לשניהם.

מהי רשלנות?

התרשלות מוגדרת בסעיף 35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], כמעשה או מחדל של אדם, שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות.

אם התרשל אותו אדם ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות.

מהי רשלנות רפואית?

מעשה או מחדל של רופא ו/או צוות רפואי ייחשבו רשלניים, אם ייקבע, כי הרופא ו/או הצוות הרפואי לא השתמשו במיומנות ו/או לא נקטו במידת הזהירות, שרופא ו/או צוות רפואי סבירים ונבונים היו משתמשים או נוקטים באותן נסיבות, ואותה התנהגות גרמה למטופל נזק. 

הרשלנות הרפואית נבחנת על-פי מעשיו או מחדליו של הרופא ו/או הצוות הרפואי, על פי סטנדרט ההתנהגות הנהוג באותו תחום רפואי ועל-פי הסטנדרטים הנהוגים במועד ההתרשלות הנטענת.

היות והרשלנות הרפואית מבוססת על דיני הנזיקין, הרי שעל מנת לקבוע התרשלותו של רופא ו/או צוות רפואי יש להוכיח קיומה של חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי המטופל והפרת החובה; את הנזק שנגרם כתוצאה מהפרת החובה; קיומו של קשר סיבתי בין הפרת החובה לבין הנזק.  

חובת זהירות מושגית בין היולדת והוולד לצוות הרפואי

קיומה של חובת הזהירות המושגית בין הצוות הרפואי למטופל (ובמקרה זה ליולדת ולוולד) נקבעה כבר בפסיקה והמטופל לא יצטרך בתביעתו להוכיח את קיומה.

חובת הזהירות המושגית קמה משהסכימו המטופל והרופא ו/או הצוות הרפואי על עצם מתן הטיפול הרפואי וכן מקום בו הרופא ו/או הצוות הרפואי היו חייבים לבצע במטופל בדיקה או טיפול כאשר המטופל לא יכול היה לתת את הסכמתו.

חובת הזהירות הקונקרטית בין היולדת והוולד לצוות הרפואי

מאחר וחובת הזהירות המושגית בין המטופל והצוות הרפואי נקבעה כבר בפסיקה כחובה קיימת על-פי טיב היחסים בין המטופל והצוות הרפואי, נותר למטופל להוכיח, כי בנסיבות הספציפיות של המקרה בו הוא נפגע לטענתו מתקיימת חובת זהירות קונקרטית, היינו האם היה הצוות הרפואי צריך לצפות את התרחשות הנזק בנסיבות הקונקרטיות.

חובת הזהירות הקונקרטית ברשלנות רפואית בלידה מתחילה כבר בשלבים הראשונים, כגון טיפולי הפריון, כלה במעקב מהלך ההיריון ועד ניהול הלידה ותוצאותיה.  

כך למשל יש לבדוק את התהליך כבר בשלב מעקב ההיריון והבדיקות ליולדת (כגון האם הוצעו ליולדת בדיקות פרטיות שאינן כלולות בסל הבריאות ואשר היו נחוצות לקבלת תמונה עדכנית על מצב העובר) ואף בבדיקות בעת קבלת היולדת על ידי הצוות הרפואי לקראת הלידה (בדיקות כגון שתן, דם, מוניטור, אולטרא סאונד וכיוצ"ב בדיקות שיש לערוך ליולדת בתחילת התהליך).

כן, יש לבדוק את השלבים המכינים לקראת הלידה עצמה כגון האם נבדקה ההיסטוריה הרפואית של היולדת וגורמי הסיכון שלה; האם נקבע משקל נכון לעובר; האם פוענחו נכונה בדיקות המוניטור והאם התייחסו אליהם; האם ניתן תשומת לב לתלונותיה של היולדת; בחירת אופן לידה בהתאם לנתונים הרלוונטיים ליולדת ולמצב העובר; האם החלטה על ביצוע הרדמה ליולדת היכן שניתן לעשות כן באופן שאינו מסכן את היולדת ועוברה התקבלה כראוי והאם ביצוע הרדמה נעשה כראוי ליולדת. המדובר בדוגמאות מעטות שהרי קיימות עוד בדיקות רבות נוספות שעל הצוות הרפואי ליתן את דעתו עליהן, היות ותוצאות הבדיקות הללו יכולות לסייע לצוות להבין כיצד יש להיערך לקראת הלידה ולבצעה בפועל.

 כמובן שיש לבדוק את סדר הפעולות בלידה עצמה.  

לא כל טעות תיחשב רשלנות

בטיפול הרפואי אין ביטחון מוחלט ומשכך האחריות אינה מוחלטת.

בית המשפט העליון קבע, כי לא כל טעות מצד הצוות הרפואי תהווה רשלנות. מצב זה מקבל משנה תוקף מקום בו לא מדובר בטעות בדרך הטיפול אלא בבחירת אחת מהאופציות האפשריות שהיו ידועות לרפואה באותה עת, ושהייתה סבירה בכל הנסיבות הקיימות מבחינתו של הרופא ו/או הצוות הרפואי לגבי המטופל המסוים.

כרגיל, אמת המידה לבחינת הרשלנות תהיה זו של הרופא הסביר (ולצורך העניין אף הצוות הרפואי הסביר) בנסיבות העניין ובהתאם לחובות שציינו לעיל. הרופא הסביר הנו יציר בית המשפט ורק הוא שיכול לקבוע בהתאם לנסיבות המקרה, כיצד היה פועל הרופא הסביר.

כך למשל קבעה כב' הש' דליה דורנר בפסק דינה בבית המשפט המחוזי בירושלים [ת"א (ירושלים) 942/88 - כלפון נ' קופת חולים של ההסתדרות ואח', תק-מח 1990(3) 740]:-

"לא כל טעות של רופא נכנסת בגדר רשלנות, שכן אם נהג הרופא במיומנות המקובלת במקצועו לא יחשב לרשלן גם אם טעה באבחנה או בדרכי הטיפול בחולה. השאלה הטעונה הכרעה היא האם התנהגותו של הנתבע (קופת החולים - א.ק.) תאמה את הסטנדרטים במקצוע הרפואה באותן נסיבות"

בהתאם לאמור יש לבחון את מעשיו ו/או מחדליו של הרופא ו/או הצוות הרפואי בהתאם לנסיבותיו הספציפיות של כל מקרה ובהתאם לסטנדרט ההתנהגות הרלוונטי למועד האירוע.

כך למשל, מקום בו נמצא בבדיקות שערכו ליולדת שהעובר הנו גדול וקיים סיכון בלידה רגילה, הרי שיצטרך הצוות הרפואי לשקול האם המקרה מתאים לניתוח קיסרי. החלטה שגויה של הצוות הרפואי יכולה לסכן את העובר ואת היולדת ולהיחשב כרשלנות רפואית בלידה.

יחד עם זאת, מקום בו הצוות הרפואי מצוי במקום בו הוא יכול לבחור בין טכניקות רפואיות שונות, כאשר לכל טכניקה סיכונים וסיכויים שונים והטכניקות הרפואיות היו סבירות באותו מקרה, הרי שגם במידה וטעה הצוות הרפואי בבחירת הטכניקה הטובה יותר ובעקבות כך נגרם בסופו של יום נזק, לא בהכרח שהמדובר ברשלנות רפואית בלידה.

הקשר הסיבתי

אף במידה והוכחה רשלנותו של הצוות הרפואי ואף במידה והוכחה שאלת הנזק והיקפו, עדיין צריך המטופל להוכיח את שאלת הקשר הסיבתי ביניהם. המבחנים הקובעים לעניין זה הנם: 1) מבחן האלמלא - פירושו אלמלא התרשל הצוות הרפואי, האם ניתן היה לאבחן את אותה בעיה רפואית. 2) מבחן ההסתברות היינו בהנחה שהיה ניתן לאבחן את אותה בעיה רפואית, האם ניתן היה למנוע את הנזק כתוצאה מאותה בעיה.

הסכמה מדעת

בהתאם לסעיף 13 לחוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996 על הצוות הרפואי ליידע את היולדת על כל פרוצדורה רפואית שהצוות הרפואי מבקש לנקוט בה, להסביר לה את הסיכונים והסיכויים של הפרוצדורה הרפואית ואף להציע אלטרנטיבות טיפוליות על מנת שהסכמתה של היולדת תינתן מדעת.

הסכמה מדעת יכולה שתהא בכתב, בעל פה או בדרך של התנהגות.  

על היולדת התובעת בעילה של רשלנות רפואית בלידה בגין העדר "הסכמה מדעת" להוכיח, בין היתר, את הקשר הסיבתי בין הרשלנות לנזק הנטען ואומר, לו הייתה היולדת מקבלת את המידע המלא אודות הטיפול הרפואי, לא הייתה נותנת את הסכמתה לטיפול שבוצע.

בחינת הקשר הסיבתי תעשה על פי אמות המידה של "החולה הסביר" ובהתייחס לנסיבותיו הסובייקטיביות של כל נפגע.

פגיעה באוטונומיה

ביצוע טיפול רפואי בגופו של מטופל מבלי שניתנה לכך הסכמה מדעת על ידו, מקימה למטופל זכאות לפיצוי מעצם הפגיעה בכבודו ובאוטונומיה שלו על גופו.

בית המשפט העליון הכיר בעוולה החוקתית של "פגיעה באוטונומיה" שעניינה הזכאות לפיצוי, מקום בו הופרה חובת הגילוי וההסבר לגבי מהות הטיפול הרפואי וסיכוניו ובשל עצם הפרתה, וזאת בגין הפגיעה בכבודו של המטופל וזכותו כאדם לגבש החלטה מושכלת, על בסיס מלוא המידע הרלבנטי.

הפיצוי בגין הפגיעה באוטונומיה אינו מהווה תחליף של הפיצוי בגין הנזקים האחרים שנגרמו למטופל כתוצאה מהרשלנות הרפואית אלא זהו פיצוי המבטא את עגמת הנפש שסבל המטופל כתוצאה מהפגיעה באוטונומיה.   

מיהם הצדדים בתביעת רשלנות רפואית בלידה?

התובעים בעילה של רשלנות רפואית בלידה יכול ויהיו:

• היולדת והוולד.
• במידה והיולדת ו/או הוולד נפטרו, באים בנעליהם יורשיהם, ו/או התלויים ביולדת (כגון בן הזוג, הילדים או הוריה של המנוחה).
• במידה והוולד הניזוק קטין תוגש התביעה בשמו באמצעות אפוטרופסיו הטבעיים או אפוטרופוס שמונה על ידי בית המשפט.

הנתבעים בעילה של רשלנות רפואית בלידה יכול ויהיו:

• הרופא שביצע את המעשה או המחדל שגרמו לנזק.
• הצוות הרפואי שביצע את המעשה או המחדל שגרמו לנזק.
• מעסיקו של מי שביצע את המעשה או המחדל שגרמו לנזק [מכוח אחריות שילוחית - לעניין זה יש להבדיל בין מצב שבו רופא משתמש בשירותי מוסד רפואי כלשהו, כאשר בין הצדדים לא מתקיימים יחסי עובד-מעביד, אלא יחסים חוזיים (שאינם מקימים אחריות שילוחית), לבין יחסי עובד-מעביד על פי המבחן הקבוע בפקודת הנזיקין].
• חברת הביטוח המכסה את המעשה או המחדל הרשלניים במידה וקיימת פוליסה רלבנטית לאותו גורם שהתרשל כלפי המטופל.

חוות דעת רפואית

תביעה ברשלנות רפואית בלידה הנה תביעה נזיקית לכל דבר ועניין. היולדת והוולד הטוענים לנזק גוף חייבים על-פי דין לצרף לתביעתם חוות דעת רפואית לשם הוכחת העניינים שברפואה. בתביעת רשלנות רפואית חוות הדעת לא תתייחס אך ורק לנזק הגוף שנגרם, אלא לרשלנות הרפואית שבוצעה ואשר גרמה לנזק. חוות הדעת תהווה את הבסיס לתביעה.

הנזק הראייתי

על מנת להוכיח את תביעתם יצטרכו היולדת והוולד, בין היתר, לצרף את מלוא התיעוד הרפואי המתעד את מלוא הפעולות וההחלטות שקיבל הצוות הרפואי מתחילת מעקב ההיריון ועד קבלת ההחלטות בטרם הליך הלידה ובעת ביצוע הלידה עצמה ואשר גרמו בסופו של יום לנזק הנתבע. לא אחת קורה שמלוא החומר שעשוי לגלות האם בוצעה רשלנות רפואית נמצא דווקא בידי אלו שגרמו לנזק ולכן ייתכן ולעיתים לא ניתן יהיה למצוא את החומר הרלוונטי להוכחת טענותיו של שניזוק. איננו באים לצדד בטענה זו או לפוסלה, אך בתי המשפט ערים לבעיה זו ולכן דווקא במקרים של רשלנות רפואית הורחבה הדוקטרינה של "נזק ראייתי".

"נזק ראייתי" משמעו הנזק שנגרם לראיות של הניזוק היכולות להוכיח את טענותיו. הנזק הראייתי יכול וייגרם כתוצאה ממעשיו ו/או מחדליו של המזיק. במידה ונמצא שהמזיק גרם לניזוק "נזק ראייתי" יועבר נטל השכנוע אל כתפי הנתבע. הכלל שגובש בפסיקה הוא, כי נטל השכנוע יועבר לנתבע ביחס לאותן עובדות שלגביהן נגרם נזק ראייתי בשל רשלנותו, ואך ביחס אליהן. במקרים של רשלנות רפואית יועבר נטל השכנוע על הצוות הרפואי הנתבע שפעל ללא רבב ובהתאם לנורמות שציינו לעיל מקום בו נגרם נזק ראייתי בהוכחת אותן עובדות שלהן נגרם נזק ראייתי.

עיקר הדוקטרינה הנ"ל ביחס לתביעות ברשלנות רפואית מתייחס להעדר רשומות רפואיות היכן שהיה חובה לערוך רשומות רפואיות או רישומים רפואיים שנערכו אך לא נשמרו, וכן במידה והרישומים שנשמרו נמצאו חסרים, לא מדויקים או סותרים.  

יש לציין, שהחובה לשמור על תיעוד רפואי מצויה כיום בסעיף 17 לחוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996.

יצוין, כי דוקטרינת "הנזק הראייתי" עומדת בקנה אחד עם סעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] המאפשר העברת נטל הראיה על כתפי הנתבע שלא מקום בו הוכחו שלושה תנאים מצטברים להחלת הכלל: (1) התובע לא ידע או לא יכול היה לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק; (2) הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו; (3) נסיבות המקרה מתיישבות יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שנקט זהירות סבירה.

למרות האמור לעיל, היולדת ו/או הוולד אשר ניזוקו בגין רשלנות רפואית בלידה אינם יכולים לקפוא על שמריהם ולא לאסוף חומר רפואי. כל אדם המגיש תביעה ברשלנות רפואית חייב כאמור לצרף חוות דעת רפואית. לא ניתן לערוך חוות דעת רפואית ללא המסמכים הרפואיים. מקום בו קיים חוסר בתיעוד רפואי כאמור לעיל לאחר שנעשו ניסיונות מצדם להשיגו, מועבר נטל ההוכחה אל כתפי הנתבע ברשלנות רפואית בלידה שלא הייתה התרשלות ביחס לאותן ראיות חסרות.

התיישנות

תביעה ברשלנות רפואית באופן עקרוני הנה תביעה בנזיקין. לפיכך התביעה מתיישנת כעבור 7 שנים מהיום שבו נולדה עילת התובענה. פקודת הנזיקין [נוסח חדש] קובעת כי מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל, מתחיל מרוץ ההתיישנות ביום שבו אירע הנזק (סעיפים 5 ו-6 לחוק ההתיישנות וסעיף 89 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]).

ומה במידה והנזק התגלה לאחר זמן מה מיום המעשה ו/או המחדל הרשלניים? במקרה כזה מתחיל מרוץ ההתיישנות ביום שבו נתגלה הנזק בפועל, אלא שבמקרה זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק (סעיף 89 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]).(

ביחס לקטין מתחיל מרוץ ההתיישנות עם הגיע הקטין לגיל 18 (סעיף 10 לחוק ההתיישנות).

ביחס לאדם הלוקה בשכלו מתחיל מרוץ ההתיישנות ביום שפסק הליקוי או ביום שמונה לאותו אדם אפוטרופוס (סעיף 11 לחוק התיישנות).

בית המשפט העליון פסק בע"א 7805/02 הלפרט יצחק ואח' נ' אסותא מרכזים רפואיים בע"מ ואח', תק-על 2004(3), 806 ,עמ' 813, כי התכלית מאחורי החריגים בחוק ההתיישנות (קטין והלוקה בשכלו) באה:-

"להגן על זכויותיהם המשפטיות של הקטין ושל חולה הנפש, לרבות מי שלקוי בשכלו. בתקופת הקטינות, מחלת הנפש, או הליקוי השכלי, אין הקטין, החולה, או הלקוי מסוגל לדאוג לעניניו, אין הוא מבין בטיבן של פעולות משפטיות ואין הוא מסוגל לממש את זכויותיו המשפטיות או להגן עליהן. לפיכך אין מביאים בחשבון תקופת ההתיישנות את פרק הזמן שבו אין לקטין, לחולה הנפש או ללקוי בשכלו מי שדואג לעניניו ועומד על משמר זכויותיו; ואין כזה זולת אפוטרופוס שמינה בית המשפט, אחרי שנמצא ראוי ומתאים לתפקידו. העובדה שיש מי שמשמש בפועל כאפוטרופוס - בין שהוא אפוטרופוס טבעי ובין שהוא אפוטרופוס למעשה - אין בה כשלעצמה כדי להבטיח לקטין או לחסוי הגנה על זכויותיו המשפטיות או להבטיח את מימושן. מכאן שגם בתקופה שבמהלכה משמש אדם בפועל כאפוטרופוס, בלי שבית המשפט מינה אותו, מושעה מירוץ תקופת ההתיישנות."

נדגיש - מרוץ ההתיישנות מופסק רק על ידי הגשת תביעה לבית המשפט. על כן, חשוב מאוד לפעול בהקדם למימוש הזכויות אל מול המזיק, בטרם תתיישן התביעה. נציין, כי במידה והניזוק השתהה עד כמעט חלוף מירוץ ההתיישנות, כי אז קיימת טענת הגנה למזיק הקרויה "שיהוי עמוק", הגורם, כביכול, לנזק ראייתי למזיק, דבר המשליך על סיכויי התביעה, אף אם זו הוגשה בטרם חלפה תקופת ההתיישנות.

רוצים המלצות כיצד יש לנהוג לאחר רשלנות רפואית בלידה? אנא גלשו למדריך רשלנות רפואית באתר הבית של המשרד ותמצאו את כל ההמלצות שראוי ליישם לשם מיצוי זכויותיו של נפגע ברשלנות רפואית בלידה.

כל הזכויות שמורות לעורך-דין אליהו קייקוב ©

יודגש: האמור לעיל לא בא במקום ייעוץ משפטי ולא מהווה לו תחליף. ההסתמכות על המידע באחריות המשתמש בלבד!